כמידי פעם הגענו לשדה התעופה כשהתחושה היא שלא סיימנו לסגור את כל העיניינים...
זה נראה כאילו בכל פעם שאנחנו מודיעים בקול רם - יוצאים לחו"ל...כולם נזכרים בנו שצריך עוד משהו אחד ממש דחוף...
אז ארזנו לבד...(דוד ארז לבד) קנינו מפות ואת הספר היחיד שהיה בחנות "צפון איטליה - המשפחה המטיילת"...
ויצאנו לדרך.
את הטיסה עשינו בשורה האחרונה במטוס...(חשבנו ששם ישבו כל החבר'ה הכי גזעיים במטוס...אבל לא...)
קיפלנו את הרגליים בקיפול צבאי...וניסנו לנמנם. מהר מאוד התברר שאנחנו יושבים בש.ג. של השרותים.
נוכחנו לדעת שבטיסה של ארבע שעות ישנם אנשים שהולכים לעשות פיפי עשרים וארבע פעמים.
הטיסה עברה בשלום, למרות שמידי פעם היה לי ד'ז'וו של נסיעת שטח - שמיים מעוננים ורוחות וזה מרגיש אותו הדבר.
נחתנו בורונה.
החלטנו שהטיול יהיה בסגרת "טיול כוכב" - והפעם ב"איזי" - קצת טיולים, קצת נסיעה, קצת ספרים ומנוחה...
אנחנו נתמקד באזור אגם גארדה ואזור הרי הדולומיטים שבצפון איטליה.
נכנסנו לרכב השכור ומיד הפעלנו את הג'י פי אס.
הרהור ראשון...איזו המצאה גאונית זו...
היעד היה נ.צ. שהוכנס בקאורדינטות. חווה הנמצאת מדרום לאגם גארדה שללא הג'י פי אס - אין מצב שהיינו מגיעים.
לה ויני די אדמו Le Vigne di Adamo. כך קוראים למקום. http://www.levignediadamo.it/
מנהל אותו בחור בשם פאולו.
משפחתו של פאולו מארחת את המטיילים המגיעים למלון ובנוסף פאולו ואחיו מטפלים ביקב שעובר כמה דורות במשפחה.
ביום שנחתנו יצאנו לטיול של אחר הצהריים בעיר סירמיונה.
עיר עתיקה חומות סביב לה שיושבת על לשון יבשה צרה.
כאן נאלצתי להתמודד עם הדילמה הגדולה...כדור אחד או שניים?
כן בוודאי של גלידה....
נכון שהמילה דייאטה...עם דגש על ה"טה" נשמעת באיטלקית?
אבל זהו שלא!!!!! הם אוכלים פה כל היום גלידות ופסטות ופיצות - שאני כל כך אוהבת.
ולפי תורתו של יאיר קרני - אסור בתכלית האיסור. (ללא סוכרים וללא פחמימות...ואני אנא אני באה?)
טוב... נשוב לדיאטה עם השיבה הביתה.
סיימנו את היום הראשון שלנו על אדמת איטליה.
---------------------------------------------------------------------------------------------
יום שני
היעד הוא העיר מאלצ'סינה.
עיר השוכנת בגדה המזרחית של אגם גארדה.
הערים השוכנות לאורך האגם נראות כאילו צייר איטלקי ישב וצייר אותן.
צבעים חמים, קומפוזיציה מאוזנת, נגיעות צבע מסקרנות...ממש אמנות.
במאלצ'סינה עלינו על רכבל שעולה אל ההר הנמצא סמוך אליו. זהו המונטה בלאדו.
הרכבל מביא את העולים בו אל גובה 2100 בערך. הרכבל מגיע לגובה ביניים ל900 מעל לפני הקרקע ושם עוברים לרכבל הבא שבמהירות מביא אותך אל פסגת ההר.
מאחר ואנחנו חובבי הליכה (ואני את הקיזוזים של הגלידות כבר סיימתי...) החלטנו שאנחנו נרד את החלק העליון של מהלך הרכבל. בגבהים הללו ככל הנראה מתמטיקה היא לא בשבלי ואני לא חישבתי כמה מטרים אצטרך לרדת...ובכן במשך כארבע שעות מצאתי את עצמי בולמת בשפועים שמאז נפאל נשבעתי שלא אגיע לירידות האלה.
את מקלות ההליכה שתמכו בי בנפאל, פרו וגם בנחלים קטנים וגדולים...שכחתי באוטו...
וכך..נטולת שיווי משקל הצחלתי לרדת. אמנם שמחתי שסוף סוף ראיתי מה זה מסלול אדום של סקי...הרי אחרת לא הייתי רואה זאת בחיים...ותודו שאין החמצה גדולה מזו.
למזלי, דוויד שלי הוא ממש כמו "מקגייבר" בקור רוח הוא איתר שני מקלות, שבשינייו גילף לי ידית אחיזה (סתם לא באמת בשינים) ואני המשכתי את המסע היורד הזה עד שהגעתי עם שרירים רועדים אבל עם שיר בלב לתחנת הרכבל האמצעי.
המסלול היה מדהים ביופיו לכל אורך הדרך עשינו תצפיות. ראינו מצנחי רחיפה שירדו ממרומי ההר...כולל אחד שחופת המצנח התקפלה לו והיינו בטוחים שהוא ירד כמו נר לאגם גארדב ושם הוא יכבה...אבל ברגע האחרון הוא הצליח להתעשת ולפתוח שוב את המצנח...מראה מדהים ומצמרר כאחת.
בשלב הזה עוד לא הבנתי איזו התכווצות שרירים מזמנת לי החוויה הזו.
בערב נסענו למעיינות חמים בקולה. עיירה קטנה שבה יש מעיינות טרמיים.
זה נראה כאילו בכל פעם שאנחנו מודיעים בקול רם - יוצאים לחו"ל...כולם נזכרים בנו שצריך עוד משהו אחד ממש דחוף...
אז ארזנו לבד...(דוד ארז לבד) קנינו מפות ואת הספר היחיד שהיה בחנות "צפון איטליה - המשפחה המטיילת"...
ויצאנו לדרך.
את הטיסה עשינו בשורה האחרונה במטוס...(חשבנו ששם ישבו כל החבר'ה הכי גזעיים במטוס...אבל לא...)
קיפלנו את הרגליים בקיפול צבאי...וניסנו לנמנם. מהר מאוד התברר שאנחנו יושבים בש.ג. של השרותים.
נוכחנו לדעת שבטיסה של ארבע שעות ישנם אנשים שהולכים לעשות פיפי עשרים וארבע פעמים.
הטיסה עברה בשלום, למרות שמידי פעם היה לי ד'ז'וו של נסיעת שטח - שמיים מעוננים ורוחות וזה מרגיש אותו הדבר.
נחתנו בורונה.
החלטנו שהטיול יהיה בסגרת "טיול כוכב" - והפעם ב"איזי" - קצת טיולים, קצת נסיעה, קצת ספרים ומנוחה...
אנחנו נתמקד באזור אגם גארדה ואזור הרי הדולומיטים שבצפון איטליה.
נכנסנו לרכב השכור ומיד הפעלנו את הג'י פי אס.
הרהור ראשון...איזו המצאה גאונית זו...
היעד היה נ.צ. שהוכנס בקאורדינטות. חווה הנמצאת מדרום לאגם גארדה שללא הג'י פי אס - אין מצב שהיינו מגיעים.
לה ויני די אדמו Le Vigne di Adamo. כך קוראים למקום. http://www.levignediadamo.it/
מנהל אותו בחור בשם פאולו.
משפחתו של פאולו מארחת את המטיילים המגיעים למלון ובנוסף פאולו ואחיו מטפלים ביקב שעובר כמה דורות במשפחה.
ביום שנחתנו יצאנו לטיול של אחר הצהריים בעיר סירמיונה.
עיר עתיקה חומות סביב לה שיושבת על לשון יבשה צרה.
כאן נאלצתי להתמודד עם הדילמה הגדולה...כדור אחד או שניים?
כן בוודאי של גלידה....
נכון שהמילה דייאטה...עם דגש על ה"טה" נשמעת באיטלקית?
אבל זהו שלא!!!!! הם אוכלים פה כל היום גלידות ופסטות ופיצות - שאני כל כך אוהבת.
ולפי תורתו של יאיר קרני - אסור בתכלית האיסור. (ללא סוכרים וללא פחמימות...ואני אנא אני באה?)
טוב... נשוב לדיאטה עם השיבה הביתה.
סיימנו את היום הראשון שלנו על אדמת איטליה.
---------------------------------------------------------------------------------------------
יום שני
היעד הוא העיר מאלצ'סינה.
עיר השוכנת בגדה המזרחית של אגם גארדה.
הערים השוכנות לאורך האגם נראות כאילו צייר איטלקי ישב וצייר אותן.
צבעים חמים, קומפוזיציה מאוזנת, נגיעות צבע מסקרנות...ממש אמנות.
במאלצ'סינה עלינו על רכבל שעולה אל ההר הנמצא סמוך אליו. זהו המונטה בלאדו.
הרכבל מביא את העולים בו אל גובה 2100 בערך. הרכבל מגיע לגובה ביניים ל900 מעל לפני הקרקע ושם עוברים לרכבל הבא שבמהירות מביא אותך אל פסגת ההר.
מאחר ואנחנו חובבי הליכה (ואני את הקיזוזים של הגלידות כבר סיימתי...) החלטנו שאנחנו נרד את החלק העליון של מהלך הרכבל. בגבהים הללו ככל הנראה מתמטיקה היא לא בשבלי ואני לא חישבתי כמה מטרים אצטרך לרדת...ובכן במשך כארבע שעות מצאתי את עצמי בולמת בשפועים שמאז נפאל נשבעתי שלא אגיע לירידות האלה.
את מקלות ההליכה שתמכו בי בנפאל, פרו וגם בנחלים קטנים וגדולים...שכחתי באוטו...
וכך..נטולת שיווי משקל הצחלתי לרדת. אמנם שמחתי שסוף סוף ראיתי מה זה מסלול אדום של סקי...הרי אחרת לא הייתי רואה זאת בחיים...ותודו שאין החמצה גדולה מזו.
למזלי, דוויד שלי הוא ממש כמו "מקגייבר" בקור רוח הוא איתר שני מקלות, שבשינייו גילף לי ידית אחיזה (סתם לא באמת בשינים) ואני המשכתי את המסע היורד הזה עד שהגעתי עם שרירים רועדים אבל עם שיר בלב לתחנת הרכבל האמצעי.
המסלול היה מדהים ביופיו לכל אורך הדרך עשינו תצפיות. ראינו מצנחי רחיפה שירדו ממרומי ההר...כולל אחד שחופת המצנח התקפלה לו והיינו בטוחים שהוא ירד כמו נר לאגם גארדב ושם הוא יכבה...אבל ברגע האחרון הוא הצליח להתעשת ולפתוח שוב את המצנח...מראה מדהים ומצמרר כאחת.
בשלב הזה עוד לא הבנתי איזו התכווצות שרירים מזמנת לי החוויה הזו.
בערב נסענו למעיינות חמים בקולה. עיירה קטנה שבה יש מעיינות טרמיים.
